לימה - הרובע ההיסטורי, מוזיאון לרקו ומזרקות מים

יצאנו לסיור פרטי בעיר. הגיעה מדריכה צעירה ונמרצת, שחשדנו שסיימה קורס מכ'ים לפני זמן קצר. אנחנו בעד נשים אסרטיביות ולכן החלטנו שזה חינני... הסיור החל בשכונות העשירות יותר של העיר והתקדם לעיר העתיקה ולמרכז העיסקי - שלטוני. התקדם? פקקי תנועה אינסופיים גרמו לו לזחול, ולפרקים זה השתלב היטב בשרידי הג'ט לג שלנו.

עצרנו לביקור קצר בפארק האהבה, החדש יחסית וצופה לאוקיינוס. במרכזו פסל גדול של הפסל ואשתו בנשיקה לוהטת. לאורכו של השביל, במקביל לים נמתח פסיפס שנבנה בהשראת הפסיפס של גאודי בברצלונה. זהו המקום שבו זוגות / משפחות תולים מנעולים וזורקים את המפתח לים , בדומה לגשרים בפריז…

המשכנו לביקור במרכז העתיק של לימה. בניינים שכאילו לקוחים מעיר גדולה באירופה, יפים ומרשימים, אך מוזנחים ועזובים… עצוב לראות מדינה שכה גאה בעברה מזניחה עצמה ומזקינה בבושת פנים.

נכנסו לכנסיה של סן פרנסיסקו דה אסיסי. זהו מתחם של מנזר וכנסיה שנבנה לאורך שנים רבות על ידי מסדר פרנציסקני ומנזר דומיניקני. המנזר עדיין פעיל ומארח כשלושים נזירים, ובמרכזו אכסדרת עמודים וחצר פנימית מרשימים. הארכיטקטורה ספרדית, ופריטי קישוט רבים הובאו מסביליה במאה ה 16. לבקשת הדיירים נאסר הצילום ברובו של המתחם, כך שתיאלצו להאמין לנו...

הורשינו להציץ בספרייה. נמצאים שם ספרים בני מאות שנים, במבנה קלסי מרשים. נראה שגם כאן מסתמכים על יכולות השימור של היובש המדברי.

תחת הכנסיה המרשימה נמצאים מרתפי קבורה ששירתו את עשירי העיר במשך 250 שנים. העצמות מסודרות שם לפי נושאים, כך שהסיכויים של אדם שבתחיית המתים יצליחו לחבר אותו מחדש עם העצמות שלו נמוך למדי.

כמו בכל לימה, הכל נשמר היטב בשל היובש הקיצוני, ותרומת הדיירים מזערית.

הסתובבנו בכמה כיכרות מרשימים, עדות לעבר מפואר. כיכר סן מרטין, ועוד כמה כיכרות גדולות ויפות מעלות אפשרות שהממשלה מחזיקה נכסים ולא משמרת או משחררת. בתים שנבנו בתרומה של ממשלות זרות הוזנחו, ומאחורי חזיתות מפוארות יש דלתות נעולות ועזובה. תהינו האם הממשלות של פרו מתחזקות רק אתרי מורשת של אונסקו או אתרי תיירות מניבים, והיתר לא שווים תיקצוב. כמו שאומרים הקפלניסטים: בושה!

האנשים ברחוב נראים מעט עצורים. במקומות רבים רואים משטרה ערוכה לפיזור הפגנות ושוטרים שחלקם מצויידים בקלאצ'ניקוב חלוד עם אצבע על ההדק. אי השקט הפוליטי של השנים האחרונות משפיע על הרחוב, ואין יודע כמה נשיאים יוחלפו עד לבחירות הבאות ב-26'.

חזרנו למיראפלורס למסעדה של פירות ים ממש טובה, שבה פגשנו מלצר שפינק אותנו כי יש לו בן דוד שנשוי לישראלית… היה מעולה. מסתבר שיש הבדלי רמות מהותיים בין המסעדות השונות. שילמנו 250 ש״ח לארבעה אנשים עבור ארוחה שכללה אוכל מעולה ושתיה - יותר זול מסיבוס 🤭. בתמורה לפינוק כתבנו ביקורת בטריפ אדוויזור שתסדר למלצר הזה העלאה במשכורת.

משם המשכנו לאחד משיאי הטיול עד כה: מוזיאון לרקו. זה נבנה בשנות השלושים של המאה העשרים ומכיל עשרות אלפי פריטים, רובם כלי חרס וחלקם מוצגי טקסטיל ועיטורי זהב וכסף מהתקופה הפרה-קולומביאנית (=לפני שקולומבוס גילה את אמריקה והדליק אחרים לצאת אליה ולהחריב תרבויות שלמות). האוספים מרשימים מאוד, צבעוניים ומשומרים להפליא, וחלקם בני 3500 שנים. זה כל כך מרשים עד כי עולה חשד שזה פשוט לא כל כל עתיק או לא כל כך מקורי. אז נכנסים לאזור בו מאוכסנים פריטים שלא זכו להתקבל לתצוגה הראשית, ורואים עשרות אלפים כאלה על מדפים, חלקם עם פגמי ייצור, חלקם סדוקים או דהויים, אבל מרביתם במצב נפלא. מרתק!

לתרבויות שקדמו לאינקה ולאינקה עצמם לא היה כתב, ולכן לכלים הטקסיים הללו תפקיד חשוב בהבנת העבר.

משם הוקפצנו לפארק מזרקות המים. זהו פארק רחב ידיים הכולל מתקנים לילדים וגינון מוקפד שמופעלות בו כמה מזרקות מסוגים שונים המשולבות בתאורה מגוונת. לחלקן יש סיפור המסביר את המבנה וההפעלה שלהן. סה"כ יפה מאוד. לסיום צפינו במופע אורקולי שהוקרן על מסך של מיים ברוחב של 140 מ' וסקר את ההיסטוריה של פרו באומר ובצליל. מרשים מאוד.

חזרנו למלון בהחלטה נחושה שלא נעזוב את לימה בלי לטעום ממטבח הניקיי המפורסם, המשלב רכיבים פרואנים עם הכנה יפנית. ניסינו כמה מנות כאלה במסעדת Tokuyo ולא התאכזבנו - היה טעים ומעניין.