ההליכה ל Amuntay עם קוקה

יצאנו בחמש בבוקר בנסיעה לכיוון המסלול המביא ללגונה המצויה למרגלות הרים מכוסים בקרחונים.

אוסקר המדריך שלנו סקר את הצפוי לנו היום, והפתיע בסדרת עצות המתחילות ב" אם תקפידו ללעוס קוקה": תוכלו לקחת רק ליטר מיים לאדם, תזיעו פחות וכו'.

אחרי ששמענו שעד לנקודה בה מתחיל הטיפוס התלול פרוסים גזלנים המוכרים מיים, החלטנו לנסות.

הוא נתן לנו עלי קוקה ומעין חתיכת פחם העשויה מקליפות של קקאו, והדריך אותנו כיצד ללעוס מעט ואז להעביר ללחיים. לא נחזיק אותכם במתח - זה עבד!

לא חשנו את היובש בפה בעת הטיפוס, צרכנו פחות מיים עד כדי כך ששתינו כדי לוודא שאנחנו לא מתייבשים, והטיפוס היה תלול אך היה נדמה שאנחנו מסתדרים איתו לא רע (אם כי קשה לבודד משתנים - אנחנו גם מסתגלים).

הטענה: עלי הקוקה מונעים צורך בשתיה ואוכל, ומחזקים את הגוף (כנראה גם הנפש).

הטיפוס קשה, והדרך רצופה בסייסים המציעים לך הקפצה על גבי סוס. ויתרנו וזחלנו אט אט במעלה, עד שהגענו ללגונה

..

הקרחונים מעליה מדהימים, אבל כנראה שהם נעלמים בקצב, ועוד כשלושים שנים הם יעלמו. מהרו להגיע !

גדת הלגונה הומה כי למקום מגיעים 1000 איש ביום (!), חלקם יורדים בחזרה וחלקם יישנו את הלילה באזור וימשיכו במסע של 4-5 ימים למאצ'ו פיקצ'ו.

כרגיל, הירידה מאתגרת גם היא, הן מעצם השיפוע, והן בשל דרדרת המאיימת להפיל את ההלך. ירדנו לאט ובזהירות, וכשהגענו בשלום החלטנו לדלג על עצירה לצהריים בדרך חזרה לקוסקו כדי למקסם את הזמן בעיר הנהדרת הזו.

משהו על המדריך: שאלנו על המשפחה שלו: סיפר שאביו נפטר כשהיה תינוק, ואימו נטשה אותו כשהיה בן 6, ומאז התגלגל ברחובות, אסף בקבוקים ועוד. כשהיה נער התחיל לעקוב טחרי מדריכי תיירים, למד את המקצוע, והתחיל להראות לתיירים צעירים את העיר. בהמשך למד והוציא תעודה של מדריך מוסמך. גם אם רק 60% נכונים - זה חתיכת סיפור..

בערב, שטופי סיפוק מההצלחה במסלול ורחמים עצמיים ("למה אנחנו עושים את זה לעצמנו") פינקנו את עצמנו במסעדה המגישה שלל בשרים ויין טוב. החיים יפים!