Colca trek

אחד המסעות הבולטים בתוכנית: מסע של שלושה ימים לתחתית קניון קולקה ובחזרה.

רגע לפני שנרד לפרטים, מהו ההבדל בין קניון לעמק? מקורות פרואנים יודעי דבר גורסים שעמק מתוחם בין שני הרים בעוד שקניון מתוחם בין שני קירות סלע.אם זה נכון - קולקה הוא חתיכת קניון!

את סדר היום מכתיבים הקונדורים

. הקניון כה עמוק עד שאם רק נעמוד מעליו נוכל לצפות בהם ממש מולנו. כשכל זה רחוק כשלוש שעות נסיעה מהעיר, וצריך גם לעצור לארוחת בוקר, יוצאים לדרך ב-0330.

עצירה ראשונה: ארוחת הבוקר: תה עם עלי קוקה נגד מחלת גבהים, מעין דיסה מקומית ולחם עם חמאה. מישהו אומר לנו שהאתגרים בדרך ותידרש אנרגיה.

כדי שזה יחליק יותר טוב בגרון, יש גם הופעה וריקודים. אנחנו לא רוקדים בשש בבוקר אבל ליצי שאיתנו דווקא כן!

עצרנו בתצפית הקונדורים. בתחילה היתה אכזבה כי זו ציפור די גדולה ולא ראינו אפילו אחת. ואז הופיעו שלושה ואז עשרה, בגדלים שונים. את המטס פתחו ותיקי הטייסת, שסקרו את העמק ושקלו כנראה היכן כדאי להשקיע את האנרגיה. אחר כך הם התיישבו על סלעים בולטים ונתנו לצעירים לתרגל יעפים ולהרשים את האורחים. והם הרשימו!

יש להם מוטת כנפיים אדירה, והם יודעים לנצל זרמי אויר כדי לעלות ולרדת בקניון עם תנועות כנפיים מינימליות. מאוד מרשים

המשכנו לכניסה לפרק. מעט מנהלות - ומופיע מדריך (פרסי שמו), מסביר מה מצפה לנו היום, מעמיסים את התרמילים על הגב (ציוד ליומיים והמון מיים) ומתחילים לרדת לקניון. צניחה של 1000 מטר על פני 6 ק"מ. מזל שלא חישבנו את הזוית מראש - כך לא ידענו מה מצפה לנו.

הנופים יפים, והקרקע מאתגרת: מדרגות לא שוות בגובהן או קרקע חולית, או דרדרת. התחלנו ללכת בעשר בטמפרטורה של 25-28 ללא טיפת צל וללא ענן בשמיים. הגובה, המשקל, החום ואולי גם הגיל עושים את שלהם, ואנחנו יורדים לאט ובזהירות, מזיעים, שותים הרבה, מאמצים שרירים שלא נמצאים בשימוש, לקח לנו לא מעט שעות להגיע לנהר הקולקה הזורם בתחתית הקניון. בסוף אכן הגענו, חצינו את הנהר רק כדי לגלות שממתינה לנו עליה של 45 דקות אל הלודג'. הגענו על ארבע, קרוב לשלוש אחה"צ, סחוטים למדי.

אה, כן: מרגע שהתקרבנו לנהר השתנה הנוף והפך ירוק. לא שזה נתן צל, אבל לפחות היה יפה. אחרי החציה התחלנו לצעוד בין מטעי פרי, קיבלנו הסברים על הפירות השונים, אבל תסלחו לנו אם לא קלטנו הרבה…

הלודג' עצמו בסיסי למדי. האוכל המוגש לנו גובש בידי טבחית שלא בא לה, אבל אנחנו מבינים שצריך לאכול ונוהגים בהתאם. למחרת צפויה לנו יציאה מאוחרת יחסית, ואנחנו "מושכים" כדי שנוכל ישון בלילה.

בערב הוכח סופית שההיא פשוט לא יודעת לבשל . היא נראית מרשעת, ולכן לא ניסינו את הפטנט של להציע לה עזרה של אחד הטבחים מהמשלחת שלנו. את האוכל מגישים המדריכים של הקבוצות, רעיון מעניין שנועד לתת מענה לתעשיה עונתית שלא יכולה להעסיק צוות קבוע גדול. קנינו מיים במחיר שערוריתי כי היכן שיש חלופה אנחנו מעדיפים לא לשתות את הכימיקלים של הכדורים לטיהור מיים. פינקנו את עצמנו במעט משקה מקומי שסחבנו כל הדרך והלכנו לישון.

משקה מקומי

למחרת יצאנו לדרך אחרי ארוחת הבוקר. היום אנחנו הולכים לאורך בקניון, בין כפרים, ומקבלים מפרסי הסברים על הצמחיה המקומית, ההיסטוריה ומעט גיאולוגיה.

קחו למשל את צמח האגבה: עד כה חשבתם שמשתמשים ב"אננס" המצוי קרוב לקרקע כדי לייצר טקילה. זה נכון אם אתם מקסיקנים, אבל בפרו יש לו ארבעה שימושים אחרים לגמרי: הקוץ שבקצה הענף משמש כמחט תפירה, מסיבי העלים שוזרים חבלים, את הענפים מייבשים לאחר עיקול כך שישמשו לשקיים של חמור או פרד, ומהמיץ שבעליו רוקחים תרופות לכאבי בטן.

ראינו בדאגה שעלים של סברס נגועים בטפיל כלשהו. פרסי מייד הרגיע, ואמר שכשלוחצים את הטפיל הוא מפיק צבע אדום המשמש לצביעת צמר אלפקה, לתעשיית המזון ועוד ועוד. המקומיים אוספים את הכנימות הללו, מייבשים אותן ומוכרים אתן "בקילוגרמים". לא רוצים אדום? הוסיפו מעט מיץ לימון ותקבלו כתום עז.

זה נמשך ונמשך ומעניין מאוד, אבל נעבור לתעשיית המכרות המקומית: פרו עשירה בזהב בכסף ובנחושת. אחיו של פיזארו הגיע לאזור ומייד התחיל להעסיק עבדים מקומיים בכרייה. לא נחמד, אבל משמש רקע לסיפורים על מלחמות בין קבוצות ספרדיות על שליטה וזכויות כרייה באנדים, מה שלא הוסיף ליציבות השלטונית שלהם.

החקלאות באזור דועכת, כי הצעירים עוברים לעיר, תחילה לארקיפה ובהמשך למקומות נוספים. יש כאן בתים נעולים רבים, ורק בכל פברואר חוזרים תושבי העמק למכורתם וחוגגים חודש של פסטיבל. למרות זאת הכל ירוק, אך ישנם גם שדות רבים הגדלים ללא טיפול. אבוקדו הוא הפרי העיקרי המיוצא מהאזור.

אנחנו יוצאים מאזור השדות וחולפים על פני כמה כפרים מנומנמים. המדריך סוקר את ההיסטוריה של האזור ושם אותה בהקשר של דעתו על ההיסטוריה של פרו כולה: לאינקה לא מגיע התואר אימפריה, כי הם התקיימו רק 100-150 שנים. חלק מהתרבויות הקדומות יותר התקיימו 300-600 שנים, ואפילו הכובשים התקיימו כישות מובחנת במשך כ-300 שנים. הם הרסו אזורים רבים בפרו, כמו למשל בלימה, שהיתה עיר מיוערת שהתפרסה לאורך מוצא הנחלים אל הים. הכובשים כרתו את העצים ובנו תחתיהם עיר ספרדית.

בסיכומן של חמש שעות טיול במה שמכונה "מישור פרואני" (עליות וירידות שמסתכמות באותו הגובה) הגענו ללודג' אחר נחמד יותר, אכלנו ארוחת צהריים וערב וקיבלנו הוראה להתכונן ליציאה מוקדמת למחרת. אנחנו תשעה חברים בקבוצה, ושעת היציאה הכללית היא 0430, אבל המדריך הציע שארבעתנו נפקיד את התרמילים אצל נוהג חמורים, נעלה רק עם מיים ופנסים, ונצא חצי שעה לפני כולם כדי שנגיע רק מעט אחריהם. בתמורה - הוא ילך איתנו במסלול. ארזנו את הציוד שלנו בהתאם, קנינו כמה בקבוקי מיים שהחמור ייתן לנו כשייפגוש אותנו (הוא לא כל כך משכים קום) והלכנו לישון.

התחלנו ללכת בחשיכה. העליה קשה, אבל ניכר שנוכל לה, אם כי הקצב עוד לא ידוע לנו. עולים ועולים (המדריך תיאר את זה כ just up) ובראש התלבטויות: האם לצלם? זה דורש אנרגיה, אבל נותן 15 שניות מנוחה ... אט אט אנחנו מבינים שזה אפשרי, ואנחנו מצליחים גם ליהנות מהתצפיות לעמק ולהרים המושלגים הרחוקים, ומהצמחיה הנאחזת בסלעים. בשלב כלשהו מתחילים לראות את עמודי החשמל של מפלס היעד, וכעבור עוד כשעה אנחנו מגיעים לשיא הגובה

.

אחרי הליכה של עוד כחצי שעה מגיעים למסעדה שמציעה סוג של ארוחת בוקר. אנחנו אוכלים מעט, ומתחילים לתהות האם אנחנו גיבורים או משוגעים.

טרם הגענו לתשובה.

ופרסי עצמנו, המדריך שלנו, נפרד מאיתנו בארוחת הבוקר והתחיל מחדש את הארק של ירידה לקניו 🤷‍♀️